אני מתנצלת מראש על שגיות בדקדוק וחולי, אך אני חייבת לכתוב בעברית, כדי לא לפגע בשם טוב של ההורים שלי בקהילה הדתית בניו יורק.

כשהייתי בת 18, גרתי בים בשביל שנה: עשיתי תוכנית לחוצניקיות שמדרשת הרובע.

כבר ידעתי לפני כין שרציתי לעשות עליה, אך החלתתי בעמצע השנה שדוקה רציתי לעשות עליה לפני שעשיתי אוניברסיטה ניסיתי להתקבל לאוניברסיטה העברית, אך כשהגיעה הזמן לחזור לניו יורק, עוד לא ידעתי אם אתקבל או לא

שלחתי דואל להורי, בו הסברתי את כל הסיבות שרציתי לעשות אוניברסיטה בארץ. ההורים שלי ממש כעסו עלי, כעס שקשה להסביר את גדולתו, אך מצד שני, אמרו שאם אעשה אוניברסיטה בארהב, הם יקנו לי דירה בארץ ויקבלו שבשמחה את בחירתי לעשות עליה אחרי אוניברסיטה התיעצתי עם רבנים ועם נפש בנפש, ובסוף החלתתי לחזור.

5
שנים אחר כך, ואני עדיין מחכה גם לדירה שהבטיחו לי, וגם לשמחה

לפני כמה ימים, הם הכריזו שהם מנתקים את הקשר הכלכלי שלנו.

הם אמרו לי כל מיני דברים מגילים, שאני מקוה שאף פעם לא אדבר עם בן אדם בצורה כזו.

למרות ששילמתי את רב החשבונות שלי פה עם הכסף שהרווחתי אחרי שסיימתי תואר ראשון, כן קיויתי לתמיכה קלקלית לשבועים האחרונים שלי לפני שאני חוזרת הבייתה כי רוב הכסף שלי נמצא בחשבון בנק אמרייקאי, ומאוד מסובך ויקר להשתמש בכסף מהחשבון האמריקאי שלי פה, בארץ

לפני סוכות, קניתי גינסים בכסטרו, ואמרתי לאמא שלי, והיא צעקה עלי - למה אני לא קניתי גינסים יותר יקרים, למה אני לא משקיע בבגדים שלי, ושאני קמצנית, אך היא רוצה לתת לי את הכסף לבגדים טובים. שבוע אחר כך, היא אמרה לי שאני רוצה לגנוב את הכסף שלה כשהיא עדיין בחיים, וסירבה לעזור לי לשלם שכר דירה.

כשהייתי יותר צעירה, האבא שלי היה אומר לי כל הזמן שאני אהיה פושעת שחייבת לגור ברחוב. נדמה לי שחלק מהנבואה שלו התקיימה, אבל רק מפני שהוא גרם לנבואה להתקיים, בסירבוטו לעזור לי לשלם למקום לגור בו

מה שהכי כועב, זה כשאנשים אומרים לי שברור שאני אצליח, כי ההורים שלי צתומכים בי גם מאופן רגשית וגם מאופן כלכלית

אני לא יודעת איך להגיב. נמאס לי מלנענע ראשי ולחייך.

אני רוצה לצרוח, להסביר שזה ממש לא כחה, שהאנשים שממיהם נובעת רוב השליליות בחיים שלי הם הורי.

אני מאמינה, בתור אישה דתייה, שבסוף הצלחה באה מה, אך חייבים לעשות את השתדלות
- לכן, ההצלחה שלי לא תלוי בהורי כמו שאומרים בתהילים: כי אימי ואבי עזבוני, וה יאספני

הכי קשה, היא האכזבה. אני מנסה להיות בת טובה, ובסוף, כל מה שאני רוצה זה - כן, קצת תמיכה כלכלית , למרות שמה שאני מבקשת מהורי זה פחות ממה שרגיל אצלנו בקהילה שלי, ואני עובדת מהזמן שאני בת 13.
אך גם כן, לא לשמוע דברים שכואבים כל זמן שאני מרימה טלפון - אפילו כשהייתי בבית חולים פעם אחת, האמא שלי צעקה עלי שאני ארוצה לדחות אותה מהחיים שלי כי אני אמרתי שאני רציתי לישון, במקום לשוחח איתה. הייתי בבית חולים - זה רגיל להיות עייף כשאתה נמצא שם.

טוב, הסרתי את מרירות ליבי מעלי כאישה שמתפשטת לאור הירח, אך אין לי את השמחה של ערמות,
רק העייפות שבאה אחרי לילה של כביסה, וחשק לבכות, וחוסר דמעות.

ליליה טוב וחלומות פז.
שה ישמור על המדינה שלנו - קראתי שמישהו ברמות הסתכן הערב - יהי שלום בחיילך, שלוה בארמונותייך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה אלוקינו אבקשב טוב לך.

)כן, אני דוסית - מה לעשות - לפחות אני דוסית שלובשת גינסים מכסטרו?)